פסטה בסטה פתח תקווהפסטה בסטה פתח תקווה
פינזה מרגריטה בצילום של רשת פסטה בסטה: בצק אובלי שנפתח ביד, רוטב עגבניות וגבינה מותכת, על רקע כחול
מגזין · סיפור של מאכל

המרגריטה כבר הייתה שם כשהמלכה הגיעה

Benjamin Davidovici, זכיין הסניף15.10.20268 דקות קריאה

הסיפור מוכר: 1889, המלכה מרגריטה מגיעה לנאפולי, פיצאיולו מכין לכבודה פיצה בצבעי הדגל האיטלקי, והמנה מקבלת את שמה. התקנה האירופית שמגדירה את הפיצה הנפוליטנית מתארכת את אותה מרגריטה ל-1796 עד 1810[5], כשמונים שנה לפני הביקור.

בקצרה המילון של טרקאני אכן כותב שהשם מרגריטה ניתן לכבוד מרגריטה מבית סבויה, מלכת איטליה[1]. אבל התקנה האירופית שהפכה את הפיצה הנפוליטנית למוצר מסורתי מובטח כותבת שהמרגריטה היא "מ-1796 עד 1810", ושב-1889 היא הוגשה למלכה בגלל צבעי התיבול שמזכירים את דגל איטליה[5]. הפתק המפורסם שמתעד את הסיפור נבדק מול מסמכים אחרים של בית המלוכה ונמצאו בו פערים[9][11], ועדות מודפסת למוצרלה, בזיליקום ועגבנייה על פיצה נפוליטנית מופיעה כבר בכרך השני של סקר המנהגים של דה בורקאר, שבשער שלו מודפסת השנה 1858[8]. אצלנו המנה היא מרגריטה סטרצ'יאטלה, בקטגוריית פינזה רומנה.

מה באמת כתוב בתקנה האירופית

ב-2010 נרשמה Pizza Napoletana כ-STG, מוצר מסורתי מובטח, בתקנה 97/2010[5]. הטקסט המשפטי מפורט עד כדי אבסורד, והוא גם הפתעה אחת גדולה: אין בו מוצר שנקרא מרגריטה. חיפוש המילה בכל נספח המפרט מחזיר מופע אחד בלבד, והוא יושב בחלק ההיסטורי: "הפיצות הפופולריות והמפורסמות ביותר מנאפולי היו ה'מרינרה', שנוצרה ב-1734, וה'מרגריטה', שמתוארכת ל-1796 עד 1810. האחרונה הוגשה למלכת איטליה בביקורה בנאפולי ב-1889, דווקא בגלל צבע התיבול שלה (עגבנייה, מוצרלה ובזיליקום) שמזכירים את צבעי דגל איטליה"[5][6].

שימו לב מה הנוסח הזה אומר ומה הוא לא אומר. הוא לא כותב שהפיצה נוצרה בשביל המלכה. הוא כותב שפיצה שכבר הייתה קיימת כשמונים שנה הוגשה לה, ושהסיבה הייתה הצבעים. בחלק המחייב של התקנה מופיעות שלוש אפשרויות תיבול בלי שמות בכלל[5].

חומרי הגלם שמגדירים את המוצר, לפי אותו נוסח: קמח חיטה רכה, שמרי בירה, מים טבעיים ראויים לשתייה, עגבניות קלופות או עגבניות שרי טריות, מלח ים או מלח בישול ושמן זית כתית מעולה. חומרי הגלם הנוספים שמותר להשתמש בהם: שום ואורגנו, מוצרלה די בופלה קמפנה DOP, בזיליקום טרי ומוצרלה STG[5][6]. שתי הגבינות האלה הן היחידות שמופיעות בשמן. הצירוף fior di latte, שמופיע בכל מתכון שני באינטרנט, לא נמצא בתקנה אפילו פעם אחת.

ולמספרים, כי הם היפה בכל המסמך. גוש בצק של 180 עד 250 גרם[5]. דיסקית שעוביה במרכז לא עולה על 0.4 סנטימטר בסטייה של עשירית, שוליים של 1 עד 2 סנטימטר, קוטר סופי של עד 35 סנטימטר, והתוצאה חייבת להיות "רכה, אלסטית וניתנת לקיפול בקלות לארבעה"[5]. מערוך אסור. מכונת לחיצה אסורה[5]. אפייה בתנור עצים בלבד, בכ-485 מעלות על רצפת התנור ובכ-430 מעלות בכיפה, 60 עד 90 שניות[5]. ועל הפיצה עצמה: 60 עד 80 גרם עגבניות, 80 עד 100 גרם גבינה פרוסה, 4 עד 5 גרם שמן זית[5].

על הבצק התקנה לא מדפיסה אחוז הידרציה. היא כותבת ליטר מים אחד לכל 1.8 ק"ג קמח, ובנפרד דורשת מהקמח ספיגה של 55 עד 62[5]. ההמתנה: שעתיים מנוחה ראשונה מתחת למטלית לחה, ואחרי העיגול תפיחה שנייה של ארבע עד שש שעות, עם חלון שימוש של שש שעות נוספות[5].

גם את מועד ההולדת של הפיצה הנפוליטנית התקנה מנסחת בזהירות: "ההופעה הראשונה של ה'פיצה נפוליטנה' ניתנת לתיארוך לתקופה שבין 1715 ל-1725", על בסיס כתיבתו של וינצ'נצו קוראדו, ו"ציטוט זה מסמן את הלידה הרשמית" של המאכל[5]. "ניתנת לתיארוך" ו"לידה רשמית" הן בחירות מילים של מחבר שיודע שאין לו תאריך.

הפתק מ-1889, והחורים שבו

הראיה שכולם מצביעים עליה היא פתק תודה מיוני 1889, חתום על ידי ראש משק הבית המלכותי, שתלוי עד היום בפיצריה בנאפולי. את הפתק הזה בדק זכרי נובאק, היסטוריון, במאמר אקדמי מ-2014 שכותרתו "פולקלור, פייקלור, היסטוריה: מסורת מומצאת ומקורותיה של פיצה מרגריטה"[12].

גמברו רוסו מדווחים מה הוא עשה ומה מצא: הוא השווה את המכתב למסמכים אחרים שהוציא בית המלוכה באותן שנים, והפערים הם "הבדלים בחותמות הרשמיות, בנהלים, ובשימוש בסמלים ובנייר מכתבים"[9]. נשיונל ג'יאוגרפיק מוסיפה שתי עובדות משלה: בעיתון הרשמי של ממלכת איטליה, שפרסם את חדשות החצר, אין אזכור של הביקור בפיצריה או של המכתב, ודוגמאות מכתב ידו של החותם אינן תואמות לחתימה שעל הפתק[11].

יש גם פרט קטן בשם. הנמען על הפתק הוא "רפאלה אספוזיטו ברנדי". ברנדי היה שם נעוריה של אשתו, וגברים באירופה לא נהגו לאמץ את שם המשפחה של נשותיהם. שני אנשים כן נשאו את השם הזה: אחייניה של האישה, שקיבלו לידיהם את הפיצריה ב-1932[11]. מכאן ואילך זו השערה, ונשיונל ג'יאוגרפיק מנסחת אותה בדיוק ככה: "תיאוריה אחת היא שהאחים ברנדי, בניסיון לעורר עסקים, רקחו את המתיחה"[11]. תיאוריה, לא ממצא. בעלי הפיצריה של היום שיתפו פעולה עם המחקר ובכל זאת חולקים על מסקנותיו, ומאמינים שהמכתב אמיתי[12].

שתי נקודות נוספות שקשה להתעלם מהן. אמדאו פטיני, שנכנס למטבחי המלוכה בגיל צעיר והגיע לתפקיד השף הראשי של בית סבויה, מספר בכתביו על שהיות המלכה בנאפולי במחצית השנייה של המאה ה-19, ואף פעם לא מזכיר את פיצה מרגריטה[9]. ותשע שנים קודם, ב-1880, כבר התפרסם סיפור כמעט זהה על ביקור ועל מאכל אהוב אחר של המלכה[9].

"הפיצות הפופולריות והמפורסמות ביותר מנאפולי היו ה'מרינרה', שנוצרה ב-1734, וה'מרגריטה', שמתוארכת ל-1796 עד 1810." מתוך המפרט הרשמי של האיחוד האירופי[5]

העדות המודפסת מהמאה ה-19

בסקר המנהגים של נאפולי בעריכת פרנצ'סקו דה בורקאר יש פרק שנקרא "הפיצאיולו". בכרך השני, שבשער שלו מודפסת השנה 1858, מתוארות הפיצות שנמכרו אז בעיר. על אחד הסוגים כתוב שהן מכוסות גבינה מגוררת ושאז מניחים עליהן כמה עלי בזיליקום, ושלאותו סוג מוסיפים גם פרוסות דקות של מוצרלה. עגבנייה מופיעה באותו פרק ברשימה נפרדת, שנפתחת במילים "לפעמים משתמשים ב"[8].

כלומר שלושת המרכיבים של המרגריטה מתועדים בדפוס על פיצה נפוליטנית עשרות שנים לפני 1889. ועכשיו המגבלה, שחשובה לא פחות: הטקסט לא מתאר פיצה אחת שעליה שלושתם יחד. הבזיליקום שייך שם לפיצה עם הגבינה המגוררת, המוצרלה היא תוספת לאותו סוג, והעגבנייה נמצאת ברשימת התוספות המזדמנות. מעבר לזה המקורות שקראנו לא הולכים, ולא נמתח אותם.

כדאי גם לדעת שהפרק הזה מצוטט הרבה ולא תמיד נכון. נשיונל ג'יאוגרפיק מביאה ממנו ציטוט ישיר, שלוש מילים צמודות: basilico, muzzarella, e pomodoro[11]. חיפשנו את הצירוף הזה בכרך השני המלא שעיינו בו, והוא לא נמצא בו. המילה muzzarella מופיעה שם פעם אחת בדיוק, במשפט שצוטט למעלה, ושלוש המילים אינן סמוכות באף מקום[8]. גם התיארוך מתגלגל: שני מקורות כותבים 1853, אחד כותב 1858, בשער הכרך שקראנו מודפס 1858, והמהדורה שעליה נעשתה הדיגיטציה היא מ-1866[8][10][11][12]. בכרך הראשון, זה מ-1853, אין פרק על פיצה בכלל[8]. לכן אנחנו כותבים "הכרך השני, שבשער שלו מודפסת 1858" ולא שנה אחת יבשה.

מה המילון אומר, ומה הוא לא

טרקאני, המילון הלאומי, מגדיר תחת הערך margherita: השם נגזר מהשם הפרטי מרגריטה, לכבוד מרגריטה מבית סבויה, 1851 עד 1926, מלכת איטליה, ו־pizza m. היא סוג של פיצה נפוליטנית מתובלת במוצרלה ובעגבנייה בלבד[1]. שתי נקודות מעניינות כאן. הראשונה, המילון מייחס את השם למלכה בלי שום סיפור על 1889, בלי פיצאיולו ובלי פתק. השנייה, ההגדרה לא כוללת בזיליקום, בניגוד לצבעי הדגל שהתקנה האירופית מדברת עליהם[1][5].

הערך האנציקלופדי של טרקאני על פיצה מסקר את ההגדרה, את האזכורים המוקדמים בנאפולי ובגאטה, את התיבולים הקדומים, את כניסת העגבנייה במאה ה-19, את ההתפשטות הבינלאומית אחרי המלחמה ואת אבני הדרך המשפטיות, ואין בו אזכור אחד לקשר מלכותי[3].

גם על מקור המילה פיצה עצמה טרקאני זהיר: "מילה שכבר נמצאת בלטינית של ימי הביניים, אולי נגזרת מגרמנית עילית עתיקה bizzo, pizzo, פיסת לחם, פוקצ'ה, שהתפשטה בתקופה האחרונה דרך הניב הנפוליטני"[2]. המילה "אולי" היא חלק מההגדרה.

אונסקו הכירה באומנות, לא במאכל

ב-2017 נכנסה נאפולי לרשימה הייצוגית של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של האנושות. הפריט שנרשם נקרא Art of Neapolitan "Pizzaiuolo", פריט מספר 00722, בהחלטה 11.b.17 של המושב ה-12[7].

בתיאור הרשמי אין אף מתכון ואף מרכיב. הוא מדבר על פרקטיקה קולינרית בת ארבעה שלבים, על כ-3,000 פיצאיולי שחיים ופועלים בנאפולי, על שלוש קטגוריות של נושאי המסורת, ועל איך הידע עובר, בעיקר ב־bottega, כשחניכים צעירים מתבוננים במאסטרים בעבודה[7]. מה שנרשם שם הוא מקצוע ודרך העברה שלו, לא מנה.

מרגריטה עגולה בצילום של רשת פסטה בסטה: רוטב עגבניות וגבינה מותכת, שוליים שרופים קלות, על רקע כחול

שני הצילומים בכתבה הם צילומי מנות של רשת פסטה בסטה. למעלה מנה בצורה אובלית, כאן מנה עגולה.

סטרצ'יאטלה: הגבינה שאין לה ערך במילון

מי שמחפש סטרצ'יאטלה בטרקאני מקבל שתי משמעויות, ואף אחת מהן אינה גבינה. הראשונה היא מרק של ביצים טרופות עם פרמזן, פירורי לחם ואגוז מוסקט, שנזרקות למרק רותח. השנייה היא טעם הגלידה על בסיס שמנת עם שבבי שוקולד מריר[4]. את שלושתן מחבר השורש: הערך פותח ב"נגזרת של stracciare"[4], לקרוע. ביצה קרועה במרק, שוקולד שבור בגלידה, וקריש קרוע בגבינה.

ההגדרה הרשמית של הגבינה חיה במקום אחר לגמרי: בתיק של בוראטה די אנדריה, שנרשמה כ-IGP בתקנה אירופית מ-21 בנובמבר 2016[13]. המסמך היחיד של אותו רישום כותב, בלשון יבשה של מפרט: "סטרצ'יאטלה: המילוי מתקבל מפסטה פילאטה 'קרועה' בקפדנות ביד ומוטבלת בשמנת"[14]. ובהמשך: "צירוף השמנת ו'הסיבים' של פסטה פילאטה נקרא סטרצ'יאטלה. המונח סטרצ'יאטלה נגזר בדיוק מאופן ההכנה של התוכן. הפסטה פילאטה נקרעת ביד עד ליצירת lucini לא סדירים"[14].

אותו מסמך מגדיר גם את הבוראטה: גבינה מחלב פרה, שהעטיפה שלה עשויה אך ורק מפסטה פילאטה והיא כולאת בתוכה תערובת של שמנת ופסטה פילאטה קרועה[14]. כלומר הסטרצ'יאטלה היא המילוי, והבוראטה היא אותו מילוי בתוך שקיק. משקל הבוראטה נע בין 100 ל-1,000 גרם, עובי העטיפה לפחות כ-2 מילימטר, והלחות שבמסמך מ-2016 היא בין 60 ל-70 אחוז[14].

ויש כאן הקבלה יפה למרגריטה. גם סיפור ההמצאה של הבוראטה מופיע בתיק הרשמי עצמו כמסורת שבעל פה: "מסופר בעל פה שבחווה עתיקה, בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, מר לורנצו ביאנקינו המציא את הבוראטה די אנדריה", אחרי שלג כבד שמנע ממנו להעביר את החלב לעיר[14]. המסמך לא מתיימר לקבוע שזה מה שקרה. העדות המתועדת הראשונה שהוא מצליח להצביע עליה היא אזכור במדריך של טורינג קלאב משנת 1931[14]. סיפור מכונן בעל פה, ראיה מודפסת מהמאה ה-20.

מה קורה לגבינה בתנור

התקנה האירופית מתארת את התוצאה: אחרי האפייה העגבניות, שאיבדו רק את עודפי המים שלהן, נשארות דחוסות ומוצקות, הגבינה מותכת על פני השטח, והבזיליקום, השום והאורגנו נותנים ארומה חזקה ולא נראים שרופים[5]. היא גם מודדת למה מגיע כל מרכיב: הבצק 60 עד 65 מעלות, העגבניות 75 עד 80, השמן 75 עד 85, והמוצרלה 65 עד 70[5].

למה בכלל נוצרות על הגבינה אותן בועות חומות? עבודת דוקטורט מאוניברסיטת מאסי שבניו זילנד הוקדשה בדיוק לשאלה הזאת. לפי התקציר שלה, התייבשות פני השטח היא היסודית לכל התהליך: גודל הבועות נקבע לפי תכולת הלחות, ולכן לפי הצמיגות, בפני השטח של הגבינה, וטמפרטורת התנור קובעת כמה מהר פני השטח יתייבשו[15]. המודל שהעבודה מציעה הוא שבשטף חום נמוך נוטות להיווצר פחות בועות וגדולות יותר, ובשטף חום גבוה יותר בועות וקטנות יותר, כי בחום גבוה יש פחות זמן לבועה לגדול לפני שנוצר קרום יציב[15]. ההשחמה עצמה היא תגובת מייאר, והתלות שלה בטמפרטורה נמצאה מתאימה לחוק ארניוס, עם אנרגיית שפעול ממוצעת של 124 קילו-ג'אול למול[15]. עוד נתון מהתקציר: ככל שטמפרטורת התנור עלתה, פער הזמן בין תחילת איבוד הלחות להיווצרות הבועות ירד מכחמש דקות ב-220 מעלות לכשתי דקות ב-280[15].

ונתון שמנפץ אינטואיציה: צורת הגבינה ההתחלתית, מגוררת מול פרוסות, לא השפיעה על היווצרות הבועות[15].

העבודה הזאת נעצרת במקום מסוים. הניסויים בה נערכו בטווח של 220 עד 288 מעלות ובזמני אפייה של 6 עד 15 דקות[15]. התקנה האירופית מדברת על 485 מעלות ועל 60 עד 90 שניות[5]. זה פי שניים בחום ועשירית מהזמן, וקראנו את התקציר בלבד ולא את העבודה המלאה. אנחנו לא מעבירים את המספרים מתנור אחד לשני, וגם לא מצאנו מחקר שמסביר למה גבינה טרייה ולחה מתנהגת אחרת מגבינה יבשה על פיצה.

מרגריטה בפסטה בסטה

בתפריט של פסטה בסטה פתח תקווה, בקטגוריה פינזה רומנה, מופיעה המנה מרגריטה סטרצ'יאטלה. על הקטגוריה כתוב בתפריט: "בצק מחמצת שנפתח ביד, פריך בחוץ ורך בפנים".

שתי הפרדות הוגנות. הראשונה, הבסיס שלנו הוא פינזה ולא בצק פיצה נפוליטני, ולכן המספרים של התקנה האירופית שבכתבה הזאת מתארים מאכל אחר. השנייה, הגבינה שבשם המנה שלנו היא סטרצ'יאטלה, והמפרט הנפוליטני מתיר רק מוצרלה די בופלה קמפנה DOP או מוצרלה STG. התפריט לא מפרט את שאר המרכיבים של המנה, ולכן גם אנחנו לא.

למנה בתפריט

הסניף בהסיבים 43 (SIV PARK, בניין אלייד) נמצא בבנייה, והפתיחה המשוערת היא בתחילת דצמבר 2026.

שאלות ותשובות

למה הפיצה נקראת מרגריטה?+
המילון של טרקאני כותב שהשם נגזר מהשם הפרטי מרגריטה, לכבוד מרגריטה מבית סבויה, מלכת איטליה בין 1851 ל-1926. את הסיפור על הולדת המנה טרקאני לא מספר, ובערך האנציקלופדי שלו על פיצה אין שום אזכור של קשר למלכה.
המלכה מרגריטה באמת אכלה את הפיצה הזאת ב-1889?+
הביקור ב-1889 מוכר, אבל הראיה המרכזית לסיפור היא פתק תודה שתלוי בפיצריה בנאפולי, וחוקר ההיסטוריה זכרי נובאק השווה אותו למסמכים אחרים של בית המלוכה מאותן שנים. לפי גמברו רוסו הוא מצא פערים בחותמות, בנהלים ובשימוש בסמלים ובנייר המכתבים. נשיונל ג'יאוגרפיק מוסיפה שבעיתון הרשמי של ממלכת איטליה אין זכר לביקור או למכתב, ושדוגמאות מכתב ידו של קמילו גאלי אינן תואמות לחתימה. בעלי הפיצריה חולקים על המסקנה ומחזיקים בכך שהמכתב אמיתי.
מה אומרת התקנה האירופית על פיצה נפוליטנית?+
תקנה 97/2010 של האיחוד האירופי רשמה את Pizza Napoletana כמוצר מסורתי מובטח, ומגדירה אותה בפירוט: קוטר של עד 35 סנטימטר, מרכז בעובי 0.4 סנטימטר בסטייה של עשירית, שוליים בגובה 1 עד 2 סנטימטר, אפייה בתנור עצים בטמפרטורה של כ-485 מעלות למשך 60 עד 90 שניות, ואיסור על מערוך או מכונת לחיצה. שתי הגבינות המותרות בנוסח הן מוצרלה די בופלה קמפנה DOP ומוצרלה STG, והשם מרגריטה מופיע בתקנה רק בחלק ההיסטורי, לא בהגדרת המוצר.
מה זה סטרצ'יאטלה, ומה ההבדל בינה לבין בוראטה?+
סטרצ'יאטלה היא גבינת פסטה פילאטה שנקרעת ביד לרצועות ומוטבלת בשמנת. המסמך הרשמי של בוראטה די אנדריה IGP מגדיר אותה בדיוק כך, וקובע שהבוראטה היא שקיק של פסטה פילאטה שממולא באותה סטרצ'יאטלה ונסגר בקצה. כלומר הסטרצ'יאטלה היא המילוי, והבוראטה היא המילוי בתוך עטיפה. שם הגבינה בא מהפועל האיטלקי stracciare, לקרוע.
איפה אוכלים מרגריטה בפתח תקווה?+
בפסטה בסטה פתח תקווה, בהסיבים 43 (SIV PARK, בניין אלייד). בתפריט, בקטגוריית פינזה רומנה, מופיעה מרגריטה סטרצ'יאטלה. הסניף בבנייה, והפתיחה המשוערת היא בתחילת דצמבר 2026.

מקורות

  1. Treccani, המילון האיטלקי: margherita
  2. Treccani, המילון האיטלקי: pizza
  3. Treccani, האנציקלופדיה האיטלקית: pizza
  4. Treccani, המילון האיטלקי: stracciatella
  5. תקנה (EU) 97/2010: רישום Pizza Napoletana כ-STG, המפרט המלא, כתב העת של האיחוד האירופי L 34 מ-5.2.2010
  6. אותה תקנה, הנוסח האיטלקי
  7. אונסקו, הרשימה הייצוגית של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית: Art of Neapolitan Pizzaiuolo, פריט 00722
  8. De Bourcard, Usi e costumi di Napoli e contorni, כרך שני, הפרק IL PIZZAIUOLO (דיגיטציה מלאה)
  9. Gambero Rosso: לוקה צ'זארי על הפתק של ברנדי, 12.8.2023
  10. Il Sole 24 Ore: המרגריטה נולדה לפני המלכה, 28.10.2016
  11. National Geographic History: האם המרגריטה באמת קרויה על שם מלכה
  12. Nowak, Folklore, Fakelore, History: Invented Tradition and the Origins of the Pizza Margherita, Food Culture and Society 2014 (תקציר והערות השוליים)
  13. תקנה (EU) 2016/2103: רישום Burrata di Andria כ-IGP
  14. המסמך היחיד של Burrata di Andria IGP, כפי שפורסם בכתב העת של האיחוד האירופי C 263 מ-20.7.2016 (PDF)
  15. Thornton, Browning and blistering of Mozzarella during high temperature pizza baking, דוקטורט, אוניברסיטת מאסי 2022 (תקציר)